מתוך ההודעה לתקשורת:
בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ולחללי מערכות ישראל (יום שלישי ה-10.5.05 בשעה 19.00), יחנך בבית-ספר תיכון עירוני א' בתל-אביב, קיר זיכרון לבוגרי בית-הספר שנפלו במערכות ישראל, פרי תכנונו של הפסל דן רייזנר.
במחשבה משותפת של האמן ושל הנהלת בית הספר, גובש הרעיון על-פיו ייבנה קיר ההנצחה כפסל סביבתי בחצר בית-הספר, שיהווה חלק אינטגרלי של סביבת החצר ושל הפעילות המתרחשת בתוכה.
הפסל נבנה מ- 150 יחידות מודולריות יצוקות בבטון, שצורתן אינסוף (הסימן 8 מאוזן). היחידות מאוגדות ב-11 מוטות מתכת, ויוצרות קיר מתעקל שמסמן את תחילת הצורה אינסוף אך לא מסיים אותה (הסימן ~). מוטיב האינסוף חוזר בפסל בווריאציות שונות.
75 נופלים במערכות ישראל הם בוגרי בית-הספר. לכל נופל הוקדשה חוליה נפרדת, עליה חקוק שמו ותאריך מותו. האמן, דן רייזנר, מצא חשיבות בשמירת מקום אינדיבידואלי לכל נופל, ובה בעת, שילוב החוליות יחדיו. בכך נתכוון להדגיש שאובדן וכאב פרטי מצטרפים יחד ככח וכיסוד איתן, ויחד בונים קיר שמייצג חברה חזקה שזוכרת ומוקירה את בניה.

החוליות עוצבו במיוחד על ידי רייזנר עבור קיר זיכרון זה, ונרשם עליהן פטנט.

הצעה לעבודת אמנות בחצר בית ספר עמל ב', פתח תקווה : בבסיס הצעת עבודת האמנות עומדת הפיכת הרחבה המרכזית של בית הספר, ששיטחה כדונם, למרחב תרבותי חברתי, לכיכר (פיאצה), בה מתקיים יום יום מפגש בין התלמידים בינם לבין עצמם, בינם לבין מוריהם ובינם לבין הסביבה. העבודה כוללת שני אלמנטים אשר יהוו מרכז אסתטי , צורני וחברתי לתלמידי בית הספר ויהוו יחד עם הרחבה "מקום" בו האמנות הנה חלק מחיי וצרכי המקום. המשותף לשתי העבודות הנה הצורה המעגלית, הקוטר (4 מ'), החומר (בטון) ותפקודן כמקום מפגש.

העבודה הסגורה: העבודה הסגורה היא מקום ישיבה סגור אינטימי, מבודד מן הסביבה, וחסום בפניה. ע"י יצירת כסא בעל משענת גבוהה מהרגיל בחתך ומשיכתו לצורת ספסל מעגלי כך שראשי היושבים לא יראו מחוץ ליצירה.
העבודה הפתוחה: העבודה הפתוחה הנה בסיס ישיבה מעגלי , התלמידים יושבים בשוליו ופניהם אל הנוף. במרכז היצירה הטבורית, פטריית מים אשר יוחזרו בעזרת משאבה, פכפוך המים יעניק ליצירה ולסביבתה דינמיות. היחס בין שתי היצירות המופנמת והמוחצנת יהפוך את הרחבה למקום בו חווה הצופה חוויה אסתטית חיצונית ופנימית.
העבודה השלישית: הנה פסל המפתח, אשר יקדם את פני הנכנסים אל רחבת הכניסה של בית הספר, (הכניסה תעבור אל מול הרחבה) הפסל יעמוד על בסיס בטון כך שמרכז העבודה יהיה 160 ס"מ. הפסל עשוי שני אבני חברון ויציקת בטון המחברת ביניהם , כאשר במרכז היציקה חלל העשוי מצינור נירוסטה המאפשר מבט אל הרחבה.

העבודה שואבת את השראתה מיצירה של האמן א"מ ליליין (1874-1925), האמן היהודי החשוב ביותר שפעל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. ליליין הגיע לארץ-ישראל בהזמנת בוריס שץ ושימש תקופה קצרה כמורה בבצלאל. בזמן שהותו בארץ-ישראל, הכין ליליין מתווה לשטיח שאמור היה להיות מוגש כשי לדוד וולפסון ורעייתו לרגל נישואיהם בירושלים, אך השטיח לא בוצע מעולם.

המתווה הלא גמור שמור באוסף מוזיאון ישראל. הוא מורכב משלוש תמונות: מצד ימין תיאור של סבל הגלות; מצד שמאל פעמי הגאולה; ובמרכז האיחוד בין בני הזוג, שהוא באופן סמלי גם האיחוד המחודש של עם ישראל עם הארץ.

עבודתו של דן רייזנר בוחנת את מושג הציונות בראייה עכשווית ועושה שימוש בדימויים מושאלים מהמתווה של ליליין, לצד דימויים אחרים המאזכרים את האדריכלות הציונית-ישראלית ואת התרבויות שהתקיימו במרחב המזרח-תיכוני הקדום.

עבודה זו הוצגה ב"אמנות ישראלית מאוסף בנק דיסקונט", מוזיאון תל אביב, 2004.

על התערוכה, מאת אילן ויזגן:
קבוצת העבודות המוצבת בחצר הפנימית של מוזיאון הרצליה לאמנות מהווה המשך ישיר לתערוכתו הקודמת של דן רייזנר בגלריית סדנאות האמנים בתל-אביב. אז החל לבלוט עניינו של רייזנר במציאות האורבנית, זו הכאוטית בעיקר, המתבטאת באתרים החפורים ברחבי העיר ולצידם טבעות ומחברי בטון ענקיים המשמשים כתעלות ניקוז ותשתיות חשמל ותקשורת.

העבודות המוצגות כאן עוסקות גם הן בדימויים אורבניים, אך אלה הן כבר "הצעות לסדר", בחינות עקרוניות של תכנון עירוני ויחסים בין מבנה לצמחיה, ובין שני אלה לאדם שבסביבתו הם נטועים.

האסתטיקה השלטת בעבודות היא זו שאפיינה את הבנייה בישראל בשנות השישים, בעיקר זו הציבורית – בניינים שהמעטפת שלהם, ולעתים גם הפנים, עשויים בטון חשוף. מגמה זו באדריכלות המקומית התאימה מאוד לדימוי המחוספס והבתולי של החברה הישראלית של טרום מלחמת ששת הימים והיא נטמעה בהצלחה כה רבה עד כי צלחה אף את העידן הפוסט-מודרני הצבעוני והיא ממשיכה ללוות אותנו גם היום. דוגמה קרובה היא מוזיאון הרצליה המחודש עצמו, ואכן, עבודותיו של רייזנר מוצבות בו בחיבור כה טבעי עד כי נדמה שהן חלק ממנו מרגע התכנון האדריכלי.