שמי דן רייזנר, אני אמן - פסל וחוקר.
מילדות אני זוכר את עצמי מממש את המשוואה הזאת. אני זוכר את עצמי מגלה כל בוקר מחדש את הדרך מבית הורי לבית הספר, חוקר את העצים שלצד הדרך, מגלה בה אבנים, מלקט חפצים וחומרים מכל הבא ליד. לאחר שעות הלימודים ובשעת המשחק, הפכה הסביבה הקרובה - הוואדי והחורשה - ממקום מוכר לסביבה שמתגלים בה מחדש חומרים ורעיונות, מתפרקים ומורכבים מחדש כל העת. החשיפה לחומרים, לאפשרויות החיבור ביניהם ולבנייתם כעולם חדש היוותה את הבסיס ליצירתי בעתיד. החומרים, תכונותיהם, ההיסטוריה שלהם, ההקשר התרבותי משלהם, כל אלה, פעמים רבות, הם המניע ליצירתי. בעבודתי חשוב לי שהצופים יחוו חוויה אישית של גילוי והתרגשות הנובעים מחיבור פנימי. אני רוצה שיחוו חוויה תרבותית רגשית וחושית שתשנה את נקודת המבט שלהם על האמנות ועל החיים.

בשנות לימודיי הכנסתי את עצמי, באמצעות העבודות, לתפקיד של שחקן – יוצר, בעל מלאכה, ממציא, מי שיכול לייצר את העבודה האולטימטיבית, איש עשייה, הפועל של העצמי – המביא את עצמו לידי ביטוי דרך מגוון רחב של חומרים ומלאכות. דוגמה לכך היא הפסל שלי "שוטה הימים", המתאר דמות שמורכבת מרגל עץ העשויה עפ"י ספרי רפואה מהמאה ה-18. על הרגל מורכבת חבית אותה בניתי לאחר השתלמות קצרה אצל חבתן. לדמות יש גוף הבנוי מיציקת גבס המזכירה פסל יווני. מתוך הפסל יוצא חוט שידרה המאזכר צוואר של כלי נגינה, עליו נפרסת צדפה עשויה פוליאסטר ואליה מחוברים צינורות נחושת שבסיומם מראות של מכוניות. המראות מזכירות את דמותה המיתולוגית של מדוזה. לעבודה איזכורים היסטוריים ותרבותיים, ובין השאר סיפורי מסעות בים שמלאים באימה וחוסר ידיעה. עניין אותי הפער שבין סדר לאימה, בין החיצוני לפנימי, בין המודע לתת מודע. בעבודותי תמיד תמצאו דיאלוג בין עבר להווה, בין חוויה פנימית לסביבה בה היא מתרחשת.

בשנים הראשונות לאחר הלימודים עסקתי בנושא של הגוף האנושי. ריתק אותי הפער בין מושגים כמו יופי, שלמות, אסתטיקה ויכולת ביצוע נטורליסטית למול פגיעות הגוף, חולשתו. רציתי לבחון את הגוף כמשהו חסר - חסר במובן של נכות הנוצרת בעקבות פעולת קיטוע, ביתור. קטיעה זו מונעת מהגוף את תחושת האידיאל והשלמות, אך בה בעת לא פוסקת השאיפה להשלמת האובייקט ולשלמות. נמשכתי לעבודה בגילוף בולי עץ. העץ חומר אורגני, המתעד בתוכו את הגדילה של עצמו, שכבה חדשה עוטפת שכבה מוקדמת, מאז היותו שתיל רך ועד לגדיעתו כעץ עבות והפיכתו לחומר (WOOD). בתהליך העבודה, העץ (WOOD) זוכר תמיד את היותו עץ (TREE). גם כיום לאחר שנים, העץ בעבודות שלי ממשיך להשתנות.

היה לי חשוב להתחבר לאידיאל היופי ממקורותיו התרבותיים בעבודה מסורתית בגילוף עץ ולאמת אותם מול העכשווי. הפער בין התרבות ורעיונות תרבותיים לבין הגוף הממשי, הבשר, הפגיעות והחוסר. רציתי שהצופה ילך קסם אחר היופי והישגי התרבות, ואז יחווה את השבר והאובדן. כישראלי אני חווה זאת באופן קשה ביותר.

כאמור, בעבודותי תמיד אפשר למצוא את הדיאלוג בין עבר להווה,בין חוויה פנימית לסביבה בה היא מתרחשת. בשנת 1998 הוזמנתי להציג תערוכה בסדנאות האמנים בתל-אביב. בחרתי ליצור עבודות שייווצרו מתוך המקום, ויתפקדו בהקשר לסביבה. יצרתי בבטון. בטון התאים לי בהיותו חומר נוכח וקונקרטי, בעל תכונות ברוטאליות, עובדתיות וחיצוניות. יצרתי עבודות גדולות, יצוקות לתוך תבנית. עבודות היוצרות סביבה מאוד נוכחת, המגע החושי גס, רך, תעשייתי. העבודות הקונסטרוקטיביות יצרו דיאלוג עם הסביבה האדריכלית, עם הבנייה המאסיבית בבטון, שהעין הישראלית כבר התרגלה לה והפכה אותה לקלאסיקה מקומית. אך גם בעבודות אלו, שילבתי חומרים נוספים שמטלטלים את התפיסה: גזע עץ דק ושביר למראה עקוד בין שתי קוביות בטון, גזע אקליפטוס ענק שאספתי בחדרה, שְבע שנים וזכרונות שהונח במקביל לצורה חלקה ורכת מבע עשוייה בטון. השימוש במחברי בטון המשמשים להובלת שפכים מרמזת על עיסוק בחומרים פנימיים ובפורקנם. בעבודות אלו בחנתי גם את האדם ואת גודלו מול מה שהוא מונומנטלי. אפשר היה להיכנס למחברי השפכים, לגעת בחומרים השונים ולהרגיש את העוצמה לעומת השבריריות של האמן והצופה.
בהמשך שילבתי בעבודות הבטון צמחייה ירוקה שגדלה מתוך מכלי בטון יצוקים. עבודות הבטון עוסקות בסטריאוטיפים של מרחב אורבני, במכלים המתפקדים כאזורי תיווך וקבלה.
במקביל יצרתי פיסול סביבתי בשטחים ציבוריים: פארק רעננה, מוסדות פרטיים ובתי ספר. במרחב החוץ גלרי מתבטלת פעולת התיווך ומושם דגש על נוכחות האוביקט. כמו כן נוצר יחס דינאמי בין הצופה ליצירה, ויותר מכל הופך הפסל לחלק ממרחב המחיה שלו.
בשנתיים האחרונות אני עובד על מיצב פיסולי, המורכב ממספר רב של דמויות שהן אוטופורטרט שלי, שמעובדות בצורות שונות ויצוקות בברונזה (ראה הרחבה בגלריית עבודות).